עו”ד הראל יפה – טעות לעולם חוזרת? על המונח ט.ל.ח ושילובו בפרסומות 9.11.2015
לאחרונה נשאלתי אודות המונח ט.ל.ח- האם יש לו נפקות משפטית במודעות פרסומת? כך למשל, כאשר מודעה בעיתון מפרסמת מוצר למכירה במחיר שעשוי להיות מוטעה, האם בית העסק מחויב למכור את המוצר במחיר המוטעה, או האם הוא יכול להתנער מהטעות בהסתמך על כך שציין “ט.ל.ח” במודעה?
את השאלה בחנתי בכמה מישורים, ולהלן מסקנותיי בקצירת האומר:
- הצעת מחיר במודעה בעיתון אינה הזמנה להציע הזמנות.
כל עוד לא נאמר אחרת ובמפורש, כל הצעת מחיר בעיתון הינה הצעה סופית, להבדיל מהזמנה להציע הצעות (כגון מכרז).
- על עסקים חלה חובת איסור הטעיית הצרכן בפרסום במודעת צרכנות.
דיני הגנת הצרכן אוסרים על הטעיית הצרכן בפרסום. כך למשל, סעיפים 2 ו-7 לחוק הגנת הצרכן קובעים איסור על הטעיית הצרכן במחיר המוצר המופיע בפרסומת, וכי המפרסם אחראי בהטעיה. על כן לא ניתן לישנות מהצעת המחיר בעיתון, כשם שקופאית בסופרמרקט לא יכולה לומר לקונה העומד בתור, כי מחיר המוצר הנרכש שונה ממה שמופיע על גבי תווית המחיר על המוצר.
- למונח ט.ל.ח אין תוקף משפטי מחייב.
המונח “ט.ל.ח” הוא חלק בהצעה שבמודעה אשר אינו מהווה מונח משפטי תקף במשפט הישראלי. טעות סופר היא כן מונח משפטי, הקבוע בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), אולם הצעה בעיתון אינה חוזה.
הוא שנאמר- דיני הגנת הצרכן אוסרים על הטעיית הצרכן בפרסומת. דיני הגנת הצרכן אינם מציינים מה קורה כאשר העוסק טועה בתום לב. לשם השלמת חוסר זה, להערכת כותב המאמר ניתן לרתום את דיני תום הלב במו”מ לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים), אשר תחולתם הורחבה בפסיקה לשלל תחומים משפטיים. סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן אף רומז לכיוון זה (הסעיף אינו רלבנטי לענייננו, אך מאפשר לעוסק להוכיח כי חלה אי התאמה בהפרש בין מחיר במזומן לבין מחיר באשראי של שירות או נכס, וכי טעות זו נבעה בתום לב והצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה). מכל מקום, ייתכן כי אינטרס ההסתמכות של הצרכן, ככל שהוא אכן לגיטימי וממשי, יגבר על טעות מצד העוסק, אף אם הטעות נעשתה בתום לב.
בפסיקה ניתן למצוא התייחסות לעניין המונח “ט.ל.ח”. בפסק דין אחד הביע בית המשפט מורת רוח כלפי המונח. וכך נפסק:
“בעניין זה הצביע הנאשם על ראשי התיבות ט.ל.ח (מן הסתם לתיבות “טעות לעולם חוזרת”) המצויים בשולי כל עמוד. משמע ידע, הצרכן, כי הפריטים המופיעים בחוברת כפופים לטעויות. משום כך, לשיטתו השיווקית והצרכנית של הנאשם, האחריות מוטלת על הצרכן אשר עליו לדעת כי אין לסמוך על הפרסום.
האומנם? האם רוצה הנאשם לומר לנו כי די בהבל פה או בהבל תיבות זעירות כטל ומטר, כדי להסיר אחריות מעל הנאשמים ולגלגלה על הצרכן? האם זו גישה שיווקית או צרכנית נורמטיבית? אין ממש בטענה זו, ולא זו בלבד שהיא מרוקנת מכל תוכן והגיון שבבסיס החוק ותכליתו, הרי אין בה ממש מבחינה עובדתית. פרסום חוברות מבצע, שהוא פרסום במובן המלא של המילה, לא יכול לדור בכפיפה אחת עם פרסום לא אחראי המטיל אחריות על הצרכן ולא על המפרסם. שהרי מהות הפרסום היא האמינות שבו. וההיפך מה נפקא מינה, מה תכלית ומה תועלת לפרסום אם מלכתחילה ומראש מודיע המפרסם לצרכן, “אל לך להסתמך על הפרסום”?! אכן, איני מתעלם כי מחזה נפרץ במקומותינו שבמודעות פרסום ופרסומת מצוי במקום מוצנע ובאותיות זעירות בדרך כלל, סייג לאחריות כדוגמת ה”ט.ל.ח”. נראה לי שראוי להבהיר אחת ולתמיד כי נוהג זה פסול הוא ואין בו ממש מבחינה משפטית ככל שבהגנת הצרכן עסקינן. אין במעשה זה כדי לגלגל אחריות על הצרכן, אותה אחריות כפי שהיא מוטלת על הסוחר, המוכר, ה”עוסק” בלשון החוק. אני סבור שמוטב היה להם למפרסמים לסלק מפרסומיהם כיתוב זה ודומיו. הכלל חייב שיהיה על הפרסום להיות אמין ואם לא כך, הרי מי שהטעה בפרסום ישא בתוצאות ולא הצרכן”. (מראה מקום- ת”פ (ראשל”צ) 3596/07 מדינת ישראל נ’ הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע”מ (מיום 8.9.08).
לסיכום- נראה כי המשפט הישראלי אינו נוטה לטובת שימוש במונח “ט.ל.ח”, ורצוי לעקר מן השורש את השימוש הגובר בו לצורכי פרסומות, שכן הדבר יוצר בלבול בקרב צרכנים.
הכותב הינו עו”ד במשרד עורכי-דין מור ושות’ בירושלים.
